א''ר זעירא. כלומר הדר א''ר זעירא דלא מן דעתיה הוה ר' יסא אמר הדא מילתא אלא מן הדא דר' יוחנן דלעיל דאמר נהגו בחרובין כר' נחמיה ומשמע בחרובין בלחוד הוא דנהגו כותיה דמתעשרין להבא אבל זתים ותמרים דקא''ר נחמיה לא נהגו כותיה אלא מתעשרין הן לשעבר ולמד ר' יסא מזה דהיינו בהבאת שליש תליא מילתא ובתר שנה של עולם אזלינן כהאי דתמן אמרין והא דאקשי לי' משנים מאפילות בלא''ה לא קשה מידי דאה''נ בשנים מאפילות שאין מביאין שליש עד לאחר אחד בתשרי מתעשרות הן להבא:

א''ר יסא הביא שליש וכו'. אשאר אילנות קאמר וס''ל דאחר שנה שהביאו שליש אזלינן. התיב ר' זעירא. לפני ר' יוסי הרי תמרים שלפעמים בשנים מאפילות אינן מטילות שאור עד לאחר א' בתשרי. כלומר שלא נראו בהן הסדקין כמו בשאור כדתנן (בפ''ק דמעשרות) לענין עונת המעשר התמרים משיטילו שאור וכל זמן שלא הטילו שאור מסתמא לא נגמר שליש בישולן ואפ''ה הן מתעשרות לשעבר והיאך אמרת דאחר שליש אזלינן ואחר שנה של עולם וא''כ בשנים מאפילות לא יהו מתעשרין אלא לפי שנה הבאה:

לא עקרתו שנתו. בתמיה כלו' וכי לא עקרתו שנתו דלא אחר שנה של עולם אנו הולכין בו אלא אחר ראש השנה לאילנות שהוא ט''ו בשבט אם כן וכאן נמי שעקרתו שנתו דאחר ט''ו בשבט אנו הולכין לא עקרתו חנטו בתמיה אלא דגם חנטה עקרינן ובתר הבאת שליש אזלינן וכמו באתרוג דעקרתו השנה והחנטה וה''נ כן אלא דבאתרוג מתעשר אחר שנת הלקיטה כירק משום דגדל על כל מים כירק ובאילו שאין גדלין על כל מים אם עקרתה השנה דין הוא שתעקור גם החנטה:

א''ר זעירא ויאות הוא. דמסתברא דאזלינן בתר שליש שהרי אתרוג עקרתו חנטתו דלא אזלינן ביה בתר חנטה לענין מעשר כדתנן (בפ''ב דבכורים) דשוה לירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו:

דרשב''ל וכו'. מילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דר''ל לא ס''ל דהולכין אחר שנה של עולם אלא אחר ט''ו בשבט שהוא ר''ה לאילנות ומיהו בתר הבאת שליש אזלינן:

תמן. בבבל:

אמרין. דהא דאזלינן באילן בתר חנטה היינו בשנה של עולם הדבר תלוי שהוא אחד בתשרי ואם חנט קודם אחד בתשרי מתעשר לשעבר וכו':

הרי חרובין. שהן חונטין קודם אחד בתשרי ואפ''ה אמרינן דמתעשרין לפי שנה הבאה שהיא שנת לקיטתן:

ולא שמיע. וכי לא שמיע ליה לר' יודן בר פדיא הא דא''ר חיננא בר פפא לעיל בסוף הפרק דחרובין שלשולן היא חנטן ואין דרכן שישלשלו אלא עד אחר א' בתשרי:

לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה באיזו שנה וכמ''ד בתר חנטה אזלינן:

מונה מאה יומין למפרע. כת''ק דמן הפגין ועד השיתין חמשים יום וכן עד התאנים ואם חל ט''ו בשבט של שנה זו לתוכן יודע אימתי היתה החנטה שחנט קודם ומתעשר לפי מעשרות של שנת החנטה:

מהוצאות העלין ועד הפגין. עד שיהא ניכר חנטת הפרי כעין הפגין וכד''א התאנה חנטה פגיה מתעכב חמשים יום ובתאנה קאמר:

ועד השיתין הנובלות. כלומר שיתגדל כשיעור השיתין והן תאני' מדבריות והן נובלות מאליהן מתעכב ג''כ חמשים יום ועוד חמשים יום עד שיהו תאנים ממש:

תני. בתוספתא (פ''ד):

שיתין יומין שיתא עליי. כלומר בתחלה מתעכב האילן ששים יום עד שיוציא ששה עלין ממנו ומכאן ואילך בשיתא יומין יוצאין ממנו ששים עלין והרי זה כעין דהאי דר' זעירא:

באריס אומן יליף לה ר' זעירא. כלומר כמו אם היה ר''ז אריס אומן כך הוא יליף למילתיה שבקי הוא בענין גידול הפירות כאריס אומן:

א''ל. ר' זעירא לא היא דשליש הראשון קשה לבוא כלומר כל עיקר של עיכוב זמן גידול הפרי הוא עד הבאת שליש הראשון ומכיון שהוא בא מיד הוא גדל וממהר גמר בישולו ולפיכך הכל הולך אחר הבאת שליש הראשון דשוב אינו מתעכב גמר גידול הפרי אח''כ:

מעתה. דאזלת בתר הבאת שליש נימא דשליש הראשון יהא מתעשר לשעבר ושליש השני כלומר מכאן ואילך יהא מתעשר להבא דבשלמא למ''ד בתר חנטה אזלינן לא שייך למיפרך כן דחנטת הפרי לאו כלום הוא לשנאמר דמה שחנט יהא מתעשר לשעבר דהא אכתי ליכא פרי כלל וכי אמרינן דאזלינן בתר חנטה ודאי כל גמר הפרי שדינן בתר שנת החנטה אבל כי אזלת בתר שליש שכבר נגמר שליש הראשון של הפרי אימא דאותו השליש הראשון בלבד יהא מתעשר לשעבר והשאר להבא:

אמרו לו והרי עמך בטבריא. שאתה שם ורואה אתה שהן עושות לשנה אחת מחניטתן עד גמר הפרי והיאך אתה סומך על מאה יום למפרע:

אמר להן והרי עמכם בצפורי והן מתעכבות לשתי שנים. אלא לא אמרנו כ''א בסתם תאנה שזמן גידולו מחניטתה ועד גמר הפרי מאה יום ואין מביאין ראיה ממקומות שמשתנין הן לפעמים כך ולפעמים כך:

וכן בצלים הקיצונים. שהן מיוחדות לקיץ מפני שהם יבישות והן של ערב שביעית:

מתני' הטומן את הלוף בשביעית. לוף הוא מין ממיני הבצלים ודרך להטמין אותו בארץ ולא יטמין בשביעית דבר מועט שנראה כזורע:

לא יפחות מסאתים. שיעשה חפירה אחת המחזקת סאתים שהן י''ב קבין ובגובה ג''ט וטפח עפר על גביו לכסות אותו:

וחכמים אומרים וכו'. וטומנו במקום דריסת האדם. כדי שלא יצמח והלכה כחכמים:

מתני' לוף שעברה עליו שביעי'. ונכנס לשמינית והוא נזרע קודם שביעית והפרי שלו גדל תחת הארץ והעלין נראין על הארץ ויש להן ביעור כדתנן לקמן (בפ''ז) דכל מאכל אדם ומאכל בהמה שאינו מתקיים בארץ יש להן ביעור ולדמיהן ביעור:

ר''א אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו. כלומר אם לקטו העלין בשביעית מה שלקטו לקטו ואם לאו וגדלו עוד העלין ביותר בשמינית יעשה חשבון עם העניים דמה שגדלו בשביעית הוא שלהן וכדמפרש בגמרא דאם נתקיימו בארץ ג' שנים אחר השביעית יתן להם הרובע שהיא של שנת השביעי' ואם שתי שנים יתן להן השליש ואם שנה אחת יתן להם מחצה משום דר''א ס''ל כר' יהודה לקמן (בפ''ט) דעניים אוכלין פירות שביעית אחר זמן הביעור אבל לא העשירים ור' יהושע ס''ל כר' יוסי שם אחד העניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ולפיכך אין לעניים עליו חשבון:

מתני' לוף של ערב שביעית. שנגמר בערב שביעית ונכנס לשביעית ולא נשאר אלא לחפור ולעקרו:

וכן פואה. מין צבע אדום רויי''א בלע''ז:

של עידית. היא הפואה הטובה:

בש''א עוקרין אותו במארופות של עץ. דבעי שינוי והלכך יחפור אחריהן במארופות והן כלי עץ שהן עשוין לחפור בהן אבל לא בשל ברזל שלא יהא נראה בחופר לעבודת הארץ:

ובה''א אף בקרדומות של מתכות. ואין בזה משום עבודת הארץ:

ומודים בפואה של צלעות. שהיא פואה שיש לה צלעות בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בכלי ברזל:

מתני' ר' יהודה אומר מיד. ולא חיישינן שמא של שביעית הוא והא דתנן לקמן (בפ''ו) גבי ירק דמשעשה כיוצא בו במוצאי שביעית אז הוא דמותר ליקח ולא פליג ר' יודה מפרש טעמיה בגמרא משום דגזרו על הלוף ולא גזרו על הירק וה''פ דר' יהודה לשיטתיה הוא דאזיל כדאמרינן לעיל (בהלכה ג') גבי לוף שעברה עליו שביעית אתיא דר' יהודה כר' אליעזר וכלומר דתרוייהו בחדא שיטתא קיימי כמו דר' יהודה ס''ל לקמן (בפ''ט) דעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ה''נ ס''ל לר''א והלכך קאמר דאם לקטו עניים את עליו מה שגדלו בשביעית לקטו ואם לאו וגדלו עוד העלים ביותר בשמינית יעשה חשבון עם העניים דמה שגדלו בשביעית הרי הוא של עניים וכמו דס''ל לר''א בלוף ס''ל נמי לר' יהודה והיינו דקאמר אתייא דר' יודה כר' אליעזר דכל חד ס''ל למאי דס''ל לאידך וזהו דקאמר הכא גזרו על הלוף ולא גזרו על הירק משום דלא אשכחן דאמרו כן אלא בלוף בלבד אבל לא בשאר ירק אלא דבירק כ''ע מודים דאם עברה עליו שביעית ונכנס לשמינית דאין עליו דין שביעית כלל דאזלינן ביה בתר לקיטה בין לענין מעשרות בין לענין שביעית והלכך גבי ירק אמרינן נמי דמה שהוא של ערב שביעית מניחו כך בארץ עד לאחר השביעית כדי להשביחו שהרי במוצאי שביעית יכול הוא ללקטו ולאוכלו אלא דחוששין אנו שמא זה חשוד על השביעית ועקרו בשביעית עצמה ולפיכך אסור ליקח מהן ירק במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו דשמא זה משביעית הוא ואסור משום ספיחי שביעית אבל גבי לוף מכיון דגזרו עליו אף אם נכנס לשמינית שלא יהנה הבעה''ב ממה שגדל בשביעית אמרינן דמסתמא עוקר הוא אותו מערב שביעית ואינו מניחו בארץ עד לאחר שביעית שהרי הוא מפסיד מה שיתגדל בשביעית שצריך ליתן זה לעניים ואם נגמר הוא לגמרי לפני שביעית עוקרו או בערב שביעית או בשביעית עצמה דג''כ מותר לעקרו כדתנן במתני' דלעיל ולב''ה דהלכתא כוותייהו מותר לעקרו אפי' בלא שינוי ובקרדומות של מתכות כדרך שעוקרין אותו בשאר השנים ולפיכך ליכא חששא גבי לוף כלל וזהו טעמיה דר' יהודה דמתיר ליקחו במוצאי שביעית מיד והיינו דפריך עלה בגמ' מעתה אפי' בשביעית יהא מותר ומשני לה כדמפרשינן בגמ':

משירבה החדש ובגמרא מייתי עלה מהתוספתא עובדא דר' יהודא אצל ר' טרפון מיהו סתם משירבה החדש מעשה שנתרבה מהחדש של שמינית יהיה באיזה זמן שיהיה ולאפוקי מקודם שיתרבה החדש והלכה כחכמים:

גמ' עד כדון שמענו לוף בצלים מהו. שדרך ג''כ להטמין אותן וכמה שיעורן:

א''ר יונה היא לוף היא בצלים. וחדא דינא ושיעורא אית להו:

דאינון שפין. מל' נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה (בב''ק פ''ז) כלומר שהן נישופין מיד שם כשדורסין עליהן ונשחתין והלכך אפי' בפחות מכאן מותר:

ר' יוסה פתר וכו'. לא שייכא הכא אלא בריש הלכה דלקמן על מתני' לוף של ערב שביעית וכו':

גמ' ר' יוסי פתר לה מתניתא לפני ר''ה שביעית רבי חזקיה פתר מתניתא ערב ראש השנה שביעית זה כתוב בספרים קודם הלכה זו וטעות הוא דאמתני' דהכא הוא דשייך וקמפלגי כעין פלוגתייהו במתני' דלעיל דר' יוסי בעי שיהא נטוע לפני ר''ה שביעית בכדי שיוכל להתגדל לפני שביעית ור' חזקיה לא חייש להכי אלא אפי' נטעו ער''ה של שביעית יש לו דין לוף של ערב שביעית ועוקרו בשביעית:

ר' חזקיה. פליג על ר' יוסה בהא דקאמר שצריך שנטע אותו זמן כל כך לפני ר''ה בכדי שיתגדל כביצה לפני שביעית דהא לא בעינן ומוקי להמתני' בשנטעו סמוך לשביעית ואפי' בערב ר''ה סגי ובלבד שיהא נטוע קודם שביעית ולא יהא נעקר לגמרי בתחלת שביעית:

ועשה ביצה בתחלת שביעית. כלומר אפי' הגידול כביצה היה בשביעית עצמה ובהתחלתה בכדי שהיה יכול לרכנו באותו הזמן שהוא תחלת שביעית:

וריכנו בשביעית. כלומר בתחלתו קודם שהגיע זמן הביעור שהוא בזמן שכלה לחיה מן השדה כדאמרינן בפ' מקום שנהגו:

ועקרו בסוף שביעית. שהוא אחר זמן הביעור והשתא הספק הוא דאם הריכון הוא כעיקור הרי כולו לבעל הבית שהרי ריכנו קודם זמן הביעור ויכול הבעה''ב לזכות בו ואם אין הריכון כעיקור אין כולו לבעה''ב כלומר אין כאן לבע''הב כלל שהרי עקרו אחר זמן הביעור לפיכך יעשה חשבון עם העניים צ''ל ולגי' הספר הוי משמע דר' חזקיה פליג גם על הא דקאמר ר' יוסי דהחשבון הוא מחמת הספק אם הריכון הוא כעיקור או לא ואיהו ס''ל דאין כאן חשבון אלא או כולו לבעה''ב או כולו לעניים ומה שייך חשבון הכי הול''ל ומספק יחלוקו ביניהן הלכך מסיק דלאו בהכי מיתוקמא אלא עשה בארץ וכו' וכלומר דבכה''ג מיתוקמא שפיר וחשבון דקתני לפי חשבון השנים הוא וכדפרישית במתני':

ר' יוסה פתר לה מתניתא וכו'. משום דקשיא להו הרי לוף ממיני ירקות הוא וקי''ל דבירק אזלינן בתר לקיטתו בין לענין מעשרות בין לענין שביעית וא''כ זה שעברה עליו שביעית ונכנס לשמינית אמאי ס''ל לר''א דיעשה חשבון עם העניים הרי שנת לקיטתו בשמינית הוא ואין כאן לא דין שביעית ולא דין ביעור עליו ולפיכך מתרצי לדינא דמתני' כל חד וחד לפי אוקימתיה דנקט ואזיל:

ר' יוסה מוקי להמתניתין דמיירי שנטעו לפני ר''ה של שביעית. כלומר זמן רב לפני ר''ה בכדי שהוא יכול להתגדל בו:

עשה ביצים לפני שביעית כלומר ונתגדל כשיעור ביצה לפני שביעית שהוא גידול הניכר בכל מקום:

וריכנו בשביעית. מל' הרכין בראשו כלומר שבשביעית כפפו והטה את עליו למטה כדי שלא יתגדלו יותר ולא עקרו לגמרי אלא במוצאי שביעית הוא שעקרו ומספקא לן אם הריכון הזה כעיקור הוא נחשב או לא כדמסיק ואזיל:

אין תימר ריכון כעיקור. דאם נחשב הריכון לעיקור הואיל ושוב אינו מתגדל עוד כל כך א''כ כולו לעניים הוא שהרי בשביעית הוא שריכנו והוי כעקרו ולקטו ואין תימר דאין הריכון כעיקור לגמרי א''כ אין כולו לעניים וכלומר שאין כאן לעניים כלל שהרי בשמינית הוא שעקרו ומספק הזה ס''ל לר''א דיעשה חשבון עם העניים אם נתגדל עוד לאחר שביעית וכפי חשבון השנים שעשה בארץ כדלקמן:

מילתיה דר' ירמיה אמרה. כלומר שמעינן ממילתיה דס''ל דבר שיש לו ביעור שנמצא מעורב בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור לכל ואפי' הדבר שאין לו ביעור אם היה לבדו הואיל והדבר שיש לו ביעור נמצא בתוכו הרי הכל חייב בביעור והשתא לא קשיא עליה דר' ירמיה מהאי ברייתא דבר קפרא כדמסיק ואזיל:

מה עבד לה ר' ירמיה. כלומר ובמאי מתרץ לה להך ברייתא דבר קפרא דדייקינן מינה דלאו בעלי לוף השוטה מיירי מדקתני בהדיא עלי הבצלים וכדאמרן:

פתר לה בששיקף בעלין. מל' משקוף אשקופי שהקישן ועירבן אלו באלו וכלומר דלעולם בעלי לוף השוטה מיירי דלהן יש להן דין ביעור ודקשיא לך הא קתני נמי עלי בצלי' ואין להן חילוק בין מין למין הכא במאי עסקינן שהקישן ועירבן להעלין כולן ומכיון שעלי לוף השוטה מעורבבין בהן יש דין ביעור גם לעלי בצלים לסברת ר' ירמיה דדבר שיש לו ביעור שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור לכל המעורב עמו:

אייתי ר' הושעיה. ברייתא דבר קפרא דקתני בדינא דמתני' עלי לוף ועלי בצלים וכי אית לך למימר בעלי בצלים השוטים מיירי הא בבצלים לא אשכחן לחלק בין מין למין וא''כ ה''ה בעלי לוף דתני בהדיה אין חילוק בין מין למין ודלא כר' ירמיה:

א''ר ירמיה וכו'. מילתא באנפי נפשה היא דר' ירמיה מפרש לעלי לוף דקתני במתני' בעלי לוף שוטה דוקא מיירי כדתנן לקמן (בפ''ז) דעלי הלוף השוטה יש לו ביעור וזהו מין אחד של לוף שנקרא בשם לווי הזה ועל שם שהוא מר כדתנן (בפ''ג דעוקצין) לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שימתקו שלאחר שכובשין אותן יוצא מהן מרירותן אבל בשאר מין לוף לא דקסבר ר' ירמיה דאותן אין להן ביעור ולא שייכא פלוגתא דר''א ור' יהושע בהן:

סבר ר' אימי אמר איסור ספיחין תורה. כלומר מתשובת ר' יוחנן שהשיב לו כך כסבור היה שדעת ר' יוחנן לומר שמן התורה אסורין הן ולפיכך הוא שכעס עליו:

א''ל וכי בעלייה היית. כלומר אתה רוצה לפרש המתני' כמו אם היית בעלייה שנמנו חכמים וגזרו עליהן וכאלו אתה יודע אותו הזמן שנמנו על זה בתמיה:

ר' אימי בעי קומי ר' יוחנן מי נימא דמתני' עד שלא גזרו על הספיחין איירי דתניא בת''כ את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהו אסורין בשביעית וזהו אליבא דר''ע דלקמן התם אבל רבנן פליגי עלי' שם וס''ל שמגזירת חכמים היא ומה שאמרה התורה לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה אלא קוצר מעט מעט ואוכל וראו חכמים לגזור על הספיחים שיהו אסורין שלא ילך ויזרע בשביעית ויאמר ספיחין הן וס''ד דר' אימי דלאחר שגזרו על הספיחים אף הלוף שעברה עליו שביעית אסור שהרי גדל בשביעית וזהו ג''כ מספיחי שביעית וא''כ מתני' קודם שגזרו נשנית:

עניים וכו'. כדפרישית במתני':

דתנינן תמן. (לקמן פ''ט):

גמ' אתיא דר' יודה כר' ליעזר ודר' יוסי כרבי יהושע צ''ל: